בתקופת הקורונה הזום לא היה רק פלטפורמה טכנולוגית, הוא היה זירת מפגש אנושית. כולנו נפגשנו מתוך בתים סגורים, במציאות של פחד, חוסר ודאות ופגיעוּת משותפת. החשיפה של המרחב האישי הייתה אז לא רק לגיטימית, אלא כמעט הכרחית. סלון, מטבח, חדר ילדים או כביסה ברקע לא נתפסו כחוסר מקצועיות, אלא כהשתקפות של מצב אנושי קולקטיבי. זה חיבר בינינו. זה ריכך היררכיות. זה יצר תחושת שותפות בגורל. אבל הקורונה חלפה. והזום נשאר.הוא הפך מפתרון חירום לפורמט עבודה קבוע. אלא שבדרך, משהו לא עודכן: המשכנו להשתמ

הילד הפנימי שבתוכנו  בעולם שיווקי רווי מסרים, מבצעים ו"הצעות שלא תוכלו לסרב להן", מתבלטת מגמה אחת שהופכת את חוקי המשחק: מותגים שמרשים לעצמם להיות משחקיים - הם אלה שנכנסים ללב. לא במקרה. גם אנחנו, המבוגרים, רוצים מקום קטן שבו מותר להיות סקרנים, לנסות, לגעת, להזיז, לחייך. בעומק של כל מותג מצליח יש נקודת מפגש בין מקצועיות לבין הילד הפנימי - ושם מתרחש הקסם. אירועים חווייתיים נועדו בראש ובראשונה לחזק את הקשר עם המותג - ולאו דווקא עם המוצר. אנחנו לא זוכרים מה אמרו לנו, אלא איך הרגש